נאמר : " וביום השמיני ימול בשר ערלתו " . מהמילים "וביום השמיני" למדו חז"ל ש"אפילו בשבת" – מלים תינוק בשבת כאשר היום השמיני ללידתו חל בשבת.
קרבנות ציבור – אף שאסור לשחוט ולשרוף בשבת, התורה מצווה לשחוט את קרבנות הציבור ולהקריבם על המזבח בשבת. אך שם מדובר בעבודת המקדש וזו מצוה ציבורית. לעומת זאת , מצוות המילה איננה עבודת מקדש והיא מצווה של היחיד ולא של הציבור, ובכ"ז היא דוחה את השבת.
הדבר מעורר שאלה: הרי יש כלל: "אין אומרים לאדם חטא , כדי שיזכה חברך" – כאן המוהל עושה פעולות הכרוכות החילול שבת ( חיתוך בשר והוצאת דם ) כדי לזכות את התינוק.
מלבד זאת , המוהל אדם מבוגר , המחוייב במצוות , ואילו הנימול הוא קטן שאף לא הגיע לחינוך. אז למה שהמוהל יעשה מעשה של חילול שבת בשביל מילת תינוק ובפרט שאפשר למול אותו גם לאחר השבת , לפיכך כל פעולה של חילול השבת נועדה רק כדי שמצוות המילה תהיה ביתר שלמות ,ביום השמיני?
הנחיצות למול מיד ביום השמיני ולא לדחות את המילה , נובעת מכך שבעת המילה מתחילה הנשמה האלוקית להיכנס לגוף האדם. הנפש האלוקית היא נצחית , ואצלה גם יום אחד הוא נצח , ולכן אין לדחות את המילה אפילו יום אחד.
כדי לפעול שהנפש האלוקית תיכנס בגוף של היהודי , נדרשת מסירות נפש.אומנם איסורי שבת הותרו לצורך המילה , אבל המוהל יכול לחשוב לעצמו למה להיכנס לעניין הזה ולעשות פעולה שבד"כ אסורה בשבת. האב חייב למול את בנו, אבל למה לאדם אחר להיכנס לזה? על כך אומרים לו , שהמילה כרוכה במסירות נפש.
(מתוך תורת מנחם ב' 37 וליקוטי שיחות לה , 58)
